מידע ומאמרים

אחוז ניכר מהעובדים בשוק העבודה המודרני הם כבר מזמן לא עובדי פס יצור בעלי תפקיד בסיסי מוגדר וצר. בימינו עובדים רבים נדרשים לחשוב מחוץ לקופסה, להציע רעיונות ולבנות תהליכים, באופ המקשה לקבוע היכן בדיוק עובר הגבול בין תרומה למעסיק, לבין הבסיס להתפתחות עסקת שתוביל למעבר למקום עבודה אחר או להקמת עסק עתידי. לא מעט עובדים מוצאים את עצמם במצב בו הם שוקלים לצאת לדרך עצמאית

מה קורה כאשר לחיצה פזיזה על כפתור, או פרומט לא זהיר מוחקים שם טוב של עובד או ארגון ברגע? העולם הארגוני של היום נשען יותר ויותר על מערכות טכנולוגיות, ובמרכזן כלים מבוססי בינה מלאכותית ומערכות תקשורת פנים ארגונית. מערכות ניהול עובדים/ כלי צ’אט אוטומטיים וצינורות תקשורת כמו Slack, Teams ו-WhatsApp מנהלים עבורנו את השגרה היומית בלחיצת כפתור. מצד שני, אותה נוחות מביאה עימה סיכונים חדשים

מי נושא באחריות כאשר בינה מלאכותית מובילה לקריסה? הנוף העסקי משתנה ללא הכר ובאופן מתמיד. בעוד שלפני דור, בעל שליטה היה אדם עם חזון וכיס עמוק, ציבור משקיעים או משקיע מוסדי, כיום, החלטות קריטיות מתקבלות בשבריר שנייה בידי ישויות שאינן בשר ודם – מערכות בינה מלאכותית (AI). ככל שהאוטונומיה שלהם מתרחבת, כך גוברת המורכבות בשאלת האחריות המשפטית במקרה של כשל עסקי. השאלה אינה עוד מי

בשנים האחרונות נכנסה הבינה המלאכותית (AI) בעוצמה לחיינו. ממערכות ניהול משימות חכמות ועד אלגוריתמים שמפקחים על תפוקות עובדים, נראה כי אנו מתקרבים למצב בו המעסיק המסורתי, דמות אנושית שמקבלת החלטות, מנהלת עובדים ומפקחת עליהם, מפנה את מקומו למערכת אוטונומית. אבל בעידן שבו "הבוס" הוא לעתים תוכנה, עולה שאלה משפטית עקרונית: כיצד קובעים אם מתקיימים יחסי עובד-מעסיק כאשר רוב הקשר מנוהל על ידי אלגוריתם? הפיקוח קיים,

מים שקטים חודרים עמוק, אולם לא תמיד במובן החיובי, פעולות שקטות והתנהגות חרישית עלולות להיות הרסניות בשל כוח חדירתן והתמדתן. בעולם העבודה עובדה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורת התעמרות סמויה – דפוסי התנהגות שקטים, מתמשכים ולעיתים בלתי נראים לעין, הפוגעים בעובד לא פחות מהתעמרות גלויה. בעוד התעמרות "קלאסית" מתאפיינת בצעקות, השפלות פומביות או איומים, ההתעמרות הסמויה נבנית בהדרגה באמצעות מחיקות משיתוף, הדרה חברתית, ניהול

היא אינה כתובה בחוזה, לא תאמר בקול רם, ולא תימדד בטבלאות אקסל, אבל היא שם. אפליה סמויה, שקופה, שקטה, כמעט בלתי נראית והיא עלולה להתרחש במקומות הכי פחות צפויים – מתנות החג, ימי הכיף, פעילויות הצוות, הרצאות, וכד'. אפליה במקום העבודה נתפסת לרוב כתולדה של חקיקה בעייתית, החלטות כוח אדם מפלות, או ניהול מגמתי. אך לא תמיד האפליה נראית ככזו. לעתים, דווקא מה שנראה כחלק

כאשר חברה מתקרבת לקריסה, העובדים לרוב מוצאים את עצמם בעמדת מגננה. אי-תשלום משכורות, עצירת הפקדות לפנסיה וחוסר ודאות כל אלה מובילים את העובדים לחשוב על פירוק החברה כפתרון הכרחי ובלתי נמנע, שמטרתו להבטיח את מימוש זכויותיהם. אך מה אם דווקא משבר עסקי המאיים על עצם קיומו של העסק הוא בעצם הזדמנות? מה אם רגע לפני הפירוק, ניתן לפעול באופן אקטיבי, ולבנות משהו חדש? הדין מגן

"אני מצטער, את מועמדת מצוינת – אבל אנחנו בתקופה שלא מתאימה לגייס מישהי ש… תיכף תיכנס להריון." את המשפט הזה לא תשמעי בראיון עבודה, אבל לעתים תרגישי אותו היטב. בשוק עבודה שמתיימר לשאוף לשוויון, חוק עבודת נשים נחשב לאחד מעמודי התווך של ההגנה על זכויות נשים עובדות. הוא נחקק מתוך מטרה ראויה מאין כמוה – להבטיח שנשים לא תיפגענה בשל היותן אימהות, להגן על בריאותן,

הכול נראה רגיל, אבל משהו מסתדר פחות. המנהלת המדהימה שלך, שתמיד חייכה והתעניינה בך כשנכנסת בבוקר, התחילה לדבר איתך בלשון קרה ויבשה. לפתע יש פחות ופחות הודעות, מחמאות, שיתופים ומשימות. ישיבות מתרחשות בלעדייך, הפרויקטים המעניינים מחליפים ידיים. ואז מגיעה שיחה קצרה. מאוד מנומסת, ועניינית. “יש איזו תחושת חוסר התאמה… את מרגישה את זה גם, נכון?” לא מדובר בצעקות או בטריקת דלת. רחוק מכך, הפיטורים מתנהלים

במערכת יחסי העבודה בישראל, חובת תשלום דמי טיפול ארגוני נראית לעיתים כעוד סעיף טכני במסגרת עמידה בתקנות. אך מאחורי החובה הפורמלית הזו עומדות שאלות מהותיות ועמוקות יותר- אתיות, חברתיות וכלכליות, הנוגעות לשוויון, הגינות וחלוקת נטל הוגנת. האם מוצדק לחייב מעסיקים לשלם עבור שירותים מארגון שמעולם לא בחרו להצטרף אליו? והאם מערכת גבייה כזו תואמת את עקרונות הצדק הכללי של מדינה דמוקרטית? עקרונות אתיים במערכת יחסי