בעולם המודרני, נתונים הפכו לאחד הנכסים היקרים ביותר. בין אם מדובר בפרטי התקשרות, היסטוריית גלישה, מיקום גיאוגרפי בזמן העבודה, או אפילו נתונים ביומטריים – מידע אישי נאסף בכל רגע ומנוטר על ידי מעסיקים באמצעים שונים. עובדים רבים אינם מודעים להיקף המידע שנאסף עליהם במסגרת עבודתם. במקרים רבים, איסוף הנתונים נעשה מבלי ליידע את העובד במפורש, ומבלי להבהיר מה ייעשה במידע שנאסף. האם המידע הזה שייך למעסיק שמספק את הכלים ואת

בעשורים האחרונים, ההתפתחות הטכנולוגית שינתה דרמטית את פני העבודה. המעבר לעידן דיגיטלי, השימוש הנרחב בטכנולוגיות מתקדמות ואמצעי מעקב, ושיטות העבודה ההיברידיות שנולדו בעקבות מגפת הקורונה – כל אלו הגדירו מחדש את גבולות הפרטיות במקום העבודה. בעוד שטכנולוגיות אלו מאפשרות למעסיקים לעקוב אחר תפוקות העובדים, לייעל תהליכים ולשפר את אבטחת המידע, הן גם מעלות שאלות מוסריות ומשפטיות מורכבות. לעובד, המבלה חלק נכבד מימיו במקום העבודה או תחת מעקב טכנולוגי, עומדת זכות

דיגיטציה מתמדת של חיינו בכלל ומקומות העבודה בפרט, עבודה מרחוק, תקשורת מתמדת באמצעות מכשירים ניידים, גלובלזציה – כל אלה ועוד הביאו למצב בו שמירה על פרטיות הופכת לאתגר משמעותי. לצד היתרונות של כלים טכנולוגיים לניהול ופיקוח, השימוש בה פותח פרצה שעלולה לגרום להפרת זכויות פרטיות בסיסיות. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מגדיר את הזכות לפרטיות כזכות חוקתית בעלת מעמד מרכזי, וחוק הגנת הפרטיות מחייב מעסיקים להימנע מפגיעה בפרטיות העובד ללא